דחיית בקשת חברת אלביט הדמיה בע"מ לאשר את הסדר הנושים שהוצע על ידה

מונח בפני דיווח על תוצאות אספת הנושים של חברת אלביט הדמיה בע"מ, בעקבותיו עותרת החברה כי אאשר את הסדר הנושים שהציעה. זאת בטענה כי על פי הדרך בה היא מחשבת את התוצאות, הצביעו בעד ההסדר שיעור נשיה העולה במקצת על 80% מערך הנשיה הנקוב.

הנאמנים לאגרות החוב, ואף יותר מהם, שלושה גופים מוסדיים המתנגדים להסדר, אנליסט, כלל ומיטב, מתנגדים לפרשנות זו. הם וטוענים כי ההסדר לא גרף את הרוב הדרוש בהתאם לסעיף 350 לחוק החברות. לא בשיעור נשיה של 75%, ואף לא במספר הנושים התומכים, המצריך גיוס רוב מספרי של 51% מהנושים, בלא קשר לשיעור נשייתם.
המחלוקת המרכזית שהתגלעה בין הצדדים, ובעיקר בין החברה לבין שלושת הגופים המתנגדים, נוגעת לשני נושאים:

א.         לפרשנות החלטתי מיום 2.7.2013 אשר אישרה את קיום האספות במתכונת המוצעת, בכפוף לשיפורים מסויימים, חרף ההתנגדויות שהוגשו;

ב.         לשאלה האם ניתן, ראוי וחוקי היה להחיל את הפסיקה בעניין דלק נדל"ן, באורח כזה שמנה את שלושת הגופים דלעיל, חרף התנגדותם באספות המקדימות, כתומכים בהסדר. זאת, עקב מחדלם להתייצב ולבצע את הליך ההחרגה שנדרש באספת הנושים הראשית.

כמו כן, חלוקים הצדדים בשאלות נוספות, הנוגעות:

למעמדו של בנק לאומי בהצבעות;

האם ראוי היה להכריז על קרנות זרות בעלות החזקה נכבדה באגרות החוב כ"מצביעים נגועים" באורח הפוסל את הצבעתם או מאלץ סיווגן באסיפת סוג נפרדת;

האם ניתן היה להחיל במסגרת ההסדר פטור גורף מתביעות אישיות כנגד הדירקטורים וגורמים אחרים שניהלו את החברה, וזאת למעט בעל השליטה עצמו.

עם זאת, אקדים ואעיר עתה; לשיטתי הרי שהסוגיה המכרעת, בהתאם לה תקום או תיפול הצעת ההסדר בנוסחה הנוכחי, הינה שאלת הצבעתם של שלושת הגופים המתנגדים, זאת גם על רקע הפרשנות הנכונה של החלטתי מיום 2.7.2013.
אם יקבע כי יש מקום לראות בשלושת המתנגדים הללו, כמי שהתנגדו באספת הנושים, הרי שדי בכך, לכאורה, כדי "להפיל" את שיעור התמיכה בהסדר אל מתחת לסף הקריטי של 75% משיעור הנשיה. בנסיבות אלו, הרי שאף אם יקבע כי אין לפסול או לסווג בנפרד את הצבעת הקרנות הזרות, וכי אין פסול בסעיפי הפטור מתביעות, לא יהא בכך בכדי להושיע את הצעת ההסדר, על כל המשתמע מכך. לדברים אלו משמעות רבה, בעיקר נוכח העובדה כי על-פניו, צעדים מרחיקי לכת, כפסילת נושה משמעותי מהצבעה, הינם צעדים קשים וחריגים ביותר, השמורים למקרים קיצוניים שנטל הוכחתם, במלואו, מוטל על הטוען להם.
קבלתי את תגובות כל הצדדים, אשר חלקם זכו להגיש כתבי טענות נוספים, אף מעל הזכות המוקנית להם בהתאם לסדרי הדין, כמו גם הוגשה עמדת כונס הנכסים הרשמי. שקלתי היטב מכל ההיבטים את הדברים והגעתי לכלל מסקנה, כי בנסיבות המקרה, אין כל טעם בקיום דיון במעמד הצדדים, ובכך להשהות פרק זמן נוסף את החלטתי.
זאת וגם זאת, מסקנה זו נובעת אף מהעובדה כי המחלוקות המרכזיות הרלוונטיות להכרעה, הינן מחלוקות משפטיות טהורות , אשר העובדות הרלוונטיות לעניינן ידועות ואינן שנויות לכשעצמן (להבדיל מפרשנותן) במחלוקת אמיתית;

המחלוקות בין הצדדים נראות על-פניו תהומיות, באורח כזה כי ספק אם די יהיה בדיון במעמד הצדדים כדי לסייע להם לגשר עליהן מרצונן ולהגיע להסכמות, אשר ייתרו הכרעה שיפוטית; כמו כן מצבה של החברה עצמה הולך ורע במהירות, ואי לכך, אם יש מקום לאשר את ההסדר, מן הראוי לעשות זאת במהירות האפשרית, בלא לחשוף את הנושים לסכנת ירידת ערך נוספת ופגיעה בתמורה הצפויה להם. מנגד, אם אין מקום לאשר את ההסדר, אף החלטה כזו יש ליתן במהירות האפשרית, כדי לאפשר לצדדים משא ומתן מהיר על מנת לנסות ולהעמיד הצעה אשר תפיס את דעתם של חלק מהמתנגדים. עניין זה הינו רב-משמעות, נוכח העובדה כי למצער לפי חלק מהתחשיבים, הרי שהצעת ההסדר הנוכחית, אף אם לא עברה, היתה קרובה למדי אל אותו סך קריטי של 75% מערך הנשיה.

אי לכך, החלטתי להכריע את המחלוקת על סמך כתבי הטענות.